<h1>רבינו אברהם מן ההר</h1>
<h2>דף יט:</h2>
[שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר מתיב רב נחמן על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי אי אמרת בשלמא זמנין מלא זמנין חסר משום הכי מחללין. עדים שראו את הלבנה בחידושה מחללין] שבת לצאת חוץ לתחום לבוא לב"ד להעיד בפניהם לפי שהמועדין [כולן תלויין] בשני חדשים אלו משום הכי מחללים אם ראוהו ביום שלשים, שאם לא יבואו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב"ד עד מחר ויעשו את החסר מלא.
<h2>דף כ.</h2>
אלא אי אמרת לעולם חסר. אע"ג דלא אתו סהדי מקדשי ליה ביום ל', מה להם לחלל שבת על זה. על פי הראיה. כלומר אע"פ שהוא דבר ידוע שהיום ראש חדש, שלוחים יוצאין ומודיעים שנראה החודש, כדי לקדש על פי הראיה ולא על פי החשבון, אע"פ שהחשבון והראיה שוין. והטעם דכתיב החדש הזה לכם, כזה ראה וקדש ותשרי שוה לניסן מפני המועדות. ורבינו שלמה פירש מפני שהוא ראש השנה כניסן, אי נמי דיליף חמשה עשר דכתיב בתשרי מחמשה עשר דכתיב בניסן מה להלן כזה ראה וקדש אף כאן ע"כ. איכא דאמרי אף אנן נמי תנינא. משנה דשמעת מינה דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. אי אמרת וכו' משום הכי אם חל כ"ט ביום ששי יוצאין יום שבת שהוא יום ל' לחדש כדי לקדש על פי הראיה, שהרי על כרחינו צריך לקדש יום ל'. אלא אי אמרת פעמים הוא מכ"ט ופעמים הוא מלא. כלומר מל' יום. אמאי מחללין עליו את השבת. אם חל כ"ט בו ביום ששי. הואיל ואפשר להיות מלא ניעבריה. כלומר שיהיה מלא כדי שלא יחללו עליו את השבת. ונקדשיה למחר. לחד בשבא שהוא יום ל"א כדי שלא נחלל עליו את השבת ואמאי תנן ועל ניסן וכו', אלא ש"מ דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. ומשני אי דאיקלע וכו'. כלומר לעולם פעמים מלא ופעמים חסר עבדינן, ואי איקלע יום ל' בשבת עבדינן כדאמרת ואין מחללין את השבת. וזה שאמרנו שמחללין, כגון דאיקלע יום ל"א שהוא ראש חדש ודאי, ואי אפשר לאחר הדבר שלא יקדשוהו היום בשבת. ומשום הכי מחללין כדי לקדש על פי הראיה. שנראה להם היום הלבנה בחידושה בשבת שהוא יום ל"א. תקנת קרבן. מוסף ראש חדש שיקריב בזמנו. מדכולהו. כשהיה בית המקדש קיים לא היו מחללין עליהם שבת משום דמצוה לקדש על פי הראיה, דהא לא היו מחללין שבת עליהם אלא בזמן שבית המקדש קיים מפני הקרבן, ואי טעמא משום מצוה לקדש על פי הראיה, בזמן שאין בית המקדש קיים נמי הוה מחללינן שבת עלייהו. הילכך טעמא דמחללין בניסן ותשרי עכשיו שאין בית המקדש קיים הוא מטעם המועדות שיהיו בזמנן, ולא משום טעמא דמצוה לקדש על פי הראיה. הילכך ודאי טעמא דמחללין עליהם שבת האידנא שאין בית המקדש קיים הוא מטעם שאנו מסופקים ביום קביעותו, והיינו כשאפשר אדר הסמוך לניסן מלא או חסר. שאם אי אפשר להיות לעולם אלא חסר אין כאן ספק, ואמאי מחללין. והיינו אי אמרת בשלמא וכו' כמו שפירשתי.
עבריה ב"ד. שבארץ ישראל, שעשאוהו מל' יום. ידעין וכו'. מכירין בטובה זו שעושין להם בני ארץ ישראל כשעיברו את אלול. משום ירקא. שלא יבואו י"ט ושבת סמוכים זה לזה, והירקות הנאכלין חיין יהיו כמושין. משום מתיא. שלא יבוא שבת ויום הכפורים סמוכים זה לזה, ולא יוכל לקבור המת בשני ימים אלו ויסריח. יום הכפורים שחל להיות אחר שבת. אם לא יעברוהו לאלול. מאן דאמר משום מתיא מעברינן. ליה לאלול, ודחינן ליה ליום הכפורים ליום שני בשבת. מאן דאמר משום ירקייא. לא מעברינן ליה. דאימת בעי להני ירקי. ליציאת יום הכפורים. טרח ומייתי להו אחר שחשיכה. בעממי. בגוים. דאמר מר [ביצה ו' ע"א] מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. בחמימי. שורין אותן בחמין וחוזרות לחות כמו שהיו. חביל עלמא. ארצנו חמה, וארצם אינה חמה ואין המת נתפח שם בשני ימים ואין הירקות כמושין. איני. כלומר וכי מעברין חדש לצורך [כמו שמעברין] השנה לצורך. כדאיתא פרק קמא דסנהדרין [י"א ע"ב] מפני האביב והתקופה ופירות האילן. כזה. כיון שתראה קדש בו ביום. לעברו. לעשות את החסר מלא לצורך מותר. לקדשו. ביום ל' והלבנה לא נראית עדיין, זה אין עושין ואפילו לצורך, כלומר שאם לא יעשו כך יהיו שבת ויום הכפורים סמוכים. דכזה ראה וקדש, כלומר ראה תחלה ואחר כך קדש, אבל כשאתה מעברו ראה וקדש הוא. מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו. ביום שלשים. על העדים. שלא ראוהו, ואנו צריכין לקדשו היום כדי להפריד שבת מיום הכפורים אין מאיימין עליהם כדי שיאמרו ראינו ויעידו שקר. בניסן ותשרי. שהמועדות תלויין בהם מקדשין לצורך, בשאר ירחי לא. הא דתני רבה. שאין מקדשין לצורך. אחרים היא. דאמרי לעולם כל החדשים אחד מלא ואחד חסר כסדר הלבנה שמתחדשת לעולם לכ"ט יום ומחצה, שהם נ"ט לב' חדשים. ארבעה ימים. אם נקבע עכשיו באחד בשבת, יהיה לשנה הבאה בה' בשבת. וזה חשבון י"ב חדשים לאחד מלא ואחד חסר. שנה מעוברת. שמוסיפין עליה כ"ט ימים, שהוא חדש חסר.
<h2>דף כ:</h2>
מיחזי כשיקרא. כשנראה ויעידו שלא נראת, שיש הרבה אחרים שראוה. אבל כשלא נראית ויעידו שנראית לא מחזי כשיקרא, כלומר אין השקר נודע כל כך, שמה שלא ראה זה אפשר שראה זה. יכילנא לתקוני. בלא ראיית עדים, שאני בקי במהלך הלבנה. סוד העיבור. פירש רבינו שלמה, ברייתא היא שנויה ברמזים. נולד קודם חצות וכו'. שיש חילוק בין נולד קודם חצות לאחר חצות. ידע מר. מה חילוק יש. כתב הר"ם בפירוש הלכה זו וזהו לשונו צריכים אנו לבאר תחלה מפני מה אם נולד קודם חצות נראה סמוך לשקיעת החמה אחר חצות אינו נראה סמוך לשקיעת החמה, ובאיזה מקום ראיה [זו], ומהו מולד. ואחר כך אנו מפרשים דרך ההלכה, צריך אתה לידע צורת הגלגלים עשרה זה בתוך זה. גלגל הראשון שאנו רואים [הוא] גלגל הירח. שני לו שלמעלה הימנו גלגל כוכב. שלישי לו שלמעלה הימנו גלגל נוגה. רביעי גלגל חמה. חמישי גלגל מאדים. שישי גלגל צדק. שביעי גלגל שבתאי ע"כ. פירוש החכמים הקדמונים הלכו בזה הדעת וסדרו כוכבי לכת על זה הסדר. וסימנון שצ"ם חנכ"ל. ואחר כך באו אחריהם חכמים וראו לשים גלגל נוגה וכוכב למעלה מגלגל השמש. והיו מסדרים אותה בזה הסדר, שבתאי צדק מאדים נוגה כוכב חמה לבנה וסימנהון שצ"ם נכח"ל. ואמרו מפני שנוגה וכוכב מכסים לעולם החמה מעיני בני אדם בהדבקו עמה כמו שמכסים שאר כוכבי לכת בהדבקם עמהם. ואין זה מופת על זה, מפני ששני הכוכבים האלה בהדבקם עם החמה מתרחבים באופן המזלות לצד צפון או לצד דרום מרחב גדול, שהוא מונע אותם מלכסות החמה, כמו שמבואר בספרים המחוברים לזה. ועל כן לקח הר"ם דעת החכמים הקדמונים שהוא העיקר.
ונשוב אל לשון הר"ם, שמיני הכוכבים הקבועים בו, כגון כימה ועש וכסיל. גלגל תשיעי שבו שנים עשר מזלות. גלגל עשירי הוא החוזר בכ"ד שעות הילוך שוה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ומסבב עמו כל הרקיעים. וזה שאנו אומרים בתקופת טבת השמש במזל פלוני, בתקופת ניסן במזל פלוני, בחודש פלוני השמש במזל פלוני, וכן שבעת הכוכבים, לאו למימרא דבגופו של מזל הוא, שהרי השמש בגלגל רביעי והמזלות בגלגל תשיעי. אלא כשהיה המזל בגלגל שלו כנגד מזל מי"ב מזלות אנו אומרין במזל פלוני הוא הולך, כלומר מכוון כנגדו. וכן הירח וכן שאר הכוכבים שהם שבתאי צדק מאדים חמה נגה כוכב לבנה. וכל כוכב מקיף בגלגל שלו לפי רוב הקף הגלגל ולפי קטנו. מי שהוא בגלגל העליון מהלך בימים הרבה. וכל גלגל שהוא למעלה מחבירו גדול מחבירו. וכן כל כוכב שלמעלה מחבירו מהלך בגלגלו יותר מגלגל חבירו. ולפיכך השמש מהלכת גלגלה בשנה אחת, ושבתאי בשלשים שנה. לפי שהשמש בגלגל רביעי ושבתאי בגלגל שביעי. וכן השמש מהלכת גלגלה בשס"ה יום ורביע, והירח מהלכת בתשעה ועשרים יום, לפי שגלגל חמה גדול מגלגל לבנה. ומן הצורה הזאת יתבאר לך שכל גלגל שלמעלה גדול משלמטה. וזו היא צורת הגלגלים והמזלות והארץ.
וצריך אתה לידע שזה שצרנו גלגלים הללו גלגל בתוך גלגל, אחד לכוכב אחד, לאו למימרא שכך היא צורתם וכך הם הגלגלים, אין לכוכב אחד אלא גלגל אחד. לא כן. אלא גלגלים הרבה. מיהו עשרה גלגלים הללו הם גלגלים שהכוכבים מהלכים בהם. ויש לכל כוכב וכוכב גלגלים אחרים נוטין לצפון ועולים ויורדים, וגלגלים מכוונים כנגד גלגל האחר, וגלגלים אינם מכוונים, חוץ מגלגל שעצמו של כוכב מהלך בו.
וצריך אתה לידע שהשמש [יש] לו שני גלגלים והירח שלשה גלגלים ושבתאי וצדק ומאדים כל אחד מהם יש לו ד' גלגלים. וכוכב נוגה וכוכב חמה כל אחד מהם יש לו ה' גלגלים. ומן הגלגלים הללו יש מהם שהם סובבים בארץ והארץ בתוכם. ומהם גלגלים שהם אינם סובבים בארץ. ועשרה גלגלים שצרנו אותם, שהם גלגלים שהכוכבים מהלכים בהם וסובבים הם בארץ. ולו היינו צריכים לצורת הגלגלים הללו היינו צרים ומבארים אותו.
וצריך אתה לידע שהשמש והירח ושאר הכוכבים מהלכים ממערב למזרח כל אחד בגלגלו והגלגל העשירי מהלך בהם. כשני בני אדם שרצים זה לקראת זה. ולפיכך אנו רואים שמש זורחת בתחלת היום מן המזרח ושוקעת במערב, שהגלגל החוזר הוא משקיעה והוא מזריחה. והיא מהלכת גלגלה בשס"ה יום ורביע יום מעלה פחות חלק בכל יום לפי קירוב החשבון. ומשלו משל בהילוך השמש והירח, בנמלה המהלכת על גבי ריחים, הגע עצמך כאילו ריחים סובבים ממזרח למערב ונמלה מהלכת על גבה ממערב למזרח בנחת לפי הילוכה. נמצאת הריחים מוליכים הנמלה ומביאים כמה פעמים. והנמלה לא הלכה בעיגול הריחים כי אם דבר מועט. וכשתתן לבך לדבר זה תראה אותו כי ברור הוא.
וצריך אתה לידע שבזמן שתתקבץ הלבנה עם החמה, פירוש שיהיו זה כנגד זה במעלה אחת, חשבינן ליה כאילו מתה, מפני שהיא באותה שעה אפילו עד מאד, מפני שאור הלבנה מאור החמה הוא, ומאור החמה הלבנה מאירה. שאור החמה נכנס תחת הלבנה ומאירה. ובזמן שהלבנה כנגד החמה מכוונת נעשית כמי שתלה תריס בשמש, שכשתביט למעלה מן התריס תראה אותו מאיר, שהשמש זורחת עליו. וכשתביט למטה מן התריס תראה אותו אפל, שנעשה מחיצה לשמש. כך כשיהיה הירח מכוון כנגד השמש, נמצא חציו מלמעלה כנגד השמש מאיר עד מאד, וחציו מלמטה כנגד הארץ אפל עד מאד, מפני שנעשה בפני השמש כמחיצה. זו היא צורת הירח מכוון כנגד השמש וחציו של מעלה מאיר, וחציו [של] מטה אפל. ומן הצורה הזאת יתבאר לך למראית העין שבזמן שהם זה כנגד זה חציו כנגד הארץ אפל עד מאד, ומפני שכשיתקבץ עם השמש הוא אפל לגמרי חשבינן ליה כמת. וכשיתחיל לזוז מתחת השמש מעט אפילו חלק אחד יאיר ממנו מעט כחוט השערה, מפני שכשיזוז הירח אור השמש נכנס ומאיר בו אע"פ שאי אפשר שיראה באותה שעה שזז מתחת השמש, מפני שאנו יודעים שיגלה ממנו דבר מועט חשבינן כאילו נולדה. וזהו המולד, כלומר כשיזוז השמש מעל הירח מעלה אחת. וזו היא הצורה. ולמראית העין יתבאר לך מזו הצורה שבזמן שיזוז הירח מעל השמש מאיר ממנו חוט אחד, ונראה אותו החוט על הארץ. ואם תבקש לעמוד על עיקר דבר זה, הבט בירח לילה הראשון מן החודש ושניה, תראה אותו כולו אפל כמו שמכסה אותו, והחוט אחד ממנו מאיר. וזהו המולד.
ואחר שפירשנו עיקרי הדברים [אנו] מפרשים דברי אבא אבוה דר' שמלאי דאמר מחשבין את תולדתו נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה. פירוש אם זז מעל השמש קודם שש שעות ביום נראה קודם לשקיעת החמה לבני ארץ ישראל, דהא קיימא לן דלבני ארץ ישראל שית מחדתא מכסי ואם היה המולד קודם חצות נשארו מן היום שש שעות שמתכסה לבני ארץ ישראל ויראו אותו קודם לשקיעת החמה מפני רובע מעלה שהלך באותן ו' שעות, ונמצאת חמה שוקעת במערב והיא עדיין לא שקעה. וזו היא צורתה [חמה] שוקעת במערב ועדיין לא שקע הירח. וזה שאנו צרים השמש והירח בב' גלגלים זה תחת זה, לאו למימרא שכן הוא. שהרי פירשנו למעלה שהשמש בגלגל רביעי והירח בגלגל ראשון וזה שאנו צרים שני גלגלים בלבד כדי שיהא ניכר לעין. ומן הצורה הזאת יתבאר לך שבזמן שיש בין השמש והירח הפרש, השמש שוקעת והירח עדיין לא שקעה. נולד אחר חצות אפילו בחלק אחד נמצאו אותן שש שעות שנשארו מן היום חסרים חלק. וקי"ל דשש שעות מכסי לבני ארץ ישראל מחדתא, ואין השמש מספקת לשקוע אלא [הוא נמי התחיל לשקוע] אחריה, ואי אפשר לרואה לכוין ולראות. ואחר שפירשנו [דברי אבא אבוה דר' שמלאי אנו] חוזרין לדרך ההלכה.
כי סליק ר' זירא שלח להו צריך שיהא לילה ויום מן החדש. אין עושין ראש חודש אא"כ היה ליל ר"ח ויום ר"ח אחר [המולד כגון אם] היה המולד בשעה ראשונה מליל שבת הוא שקובעין ראש חדש בשבת. אבל [אם היה] המולד בשעה שניה מלילי שבת, וכל שכן בשעה ראשונה מיום שבת, אין קובעין ראש חודש בשבת, אלא באחד בשבת. ואתמהינן זה שאמר אבא אבוה דר' שמלאי לפני רבינו שמואל מחשבינן את תולדתו נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה לא נולד קודם חצות בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה למאי נפקא מינה. כלומר מאחר דאמרת דכל מולד שיהיה ביום דחוי [הוא] אם לא יהיה בתחלת הלילה, מאי אתא אבא אבוה דר' שמלאי לאשמועינן בחצות וקודם חצות. והא דחוי הוא לדבריך כל מולד שיהיה ביום, בין קודם חצות בין אחר חצות. ופריק רב אשי לאכחושי סהדי. פירוש לא אתא אבא אבוה דר' שמלאי לאשמועינן שאם נולד קודם חצות יהיה אותו היום ראש חדש אלא דחוי הוא. ולא אתא אלא לאשמועינן אנפא דמכחשי סהדי כי מסהדי. שאם חשבנו וידענו לפי החשבון כי אחר חצות נולד ביום כ"ט ובאו עדים ואמרו ראינוהו סמוך לשקיעת החמה או בתחלת הלילה, בידוע דכחשי, שאי אפשר שיראה כדאמר אבא אבוה דר' שמלאי. וקשיא לן הא מימרא טובא דא"ר זירא אם היה המולד בשעה הראשונה הוא ראש חודש. ודבר זה לא נתברר לנו כלל, דהא קיימא לן כזה ראה וקדש, והחשבון והראי' לאו כהדדי נינהו וכדאמרינן לאכחושי סהדי, ואם היה המולד בליל שני בתחלת הלילה היאך עושין ראש חודש יום שני, הא אי אפשר שנראה בליל יום שני בשעת המולד, דהא קיימא לן דלאחר המולד בשש שעות נראה כדאמרינן נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה. ועוד אמאי אתמהינן עליה דרבי אבא אבוה דרבי שמלאי מחשבין את תולדתו נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה למאי נפקא מינה, לעצמו אמר, לקובעו או לדחותו שאי אפשר שאם היה המולד בחצות או קודם חצות ביום שני שיהיה אותו היום ר"ח שאי אפשר שנראה בליל יום שני קודם שנולד ואין מחשבין את תולדתו אלא ליום שלאחריו. שאם היה המולד ביום שני בחצות או קודם חצות, בידוע שנראה לעולם בליל שלישי בתחלתו ויהיה ראש חודש ביום שלישי. ואם היה המולד ביום שלישי אחר חצות בידוע שלא נראה בתחלת ליל שלישי ויהיה ראש חודש יום רביעי. אבל יום שני אי אפשר שיקבע בו ראש חודש, שאי אפשר שנראה המולד בליל יום שני. ואם תאמר זו היא התימה, שכיון שאמר רבי זירא שאם היה המולד בתחלת הלילה יקבע ראש חודש באותו יום עצמו. אתמהינן ליה בדברי ר' אבא דאמר מחשבין את תולדתו, ושמעת מינה דמיום המולד עצמו אין קובעין בו, אלא ממנו למידין אם יהיה ראש חודש למחר אם לא, מהו "למאי נפקא מינה", ומאי אהדר ליה רב אשי בפירוקא דפריק לאכחושי סהדי. וכללו של דבר, קשיא לן האי מימרא טובא. עד כאן לשון הר"ם. ולשון רבינו שלמה, למאי נפקא מינה למחשב הרי על פי עדים מקדשין ירחייא. לאכחושי סהדי. אם נולד אחר חצות ואמרו ראינוה חדשה לפני שקיעת החמה כדי לקדשו היום, עידי שקר הם. ופירש מילתא דר"ז דאמר צריך שיהא לילה ויום מן החדש. צריך שיהא היום הולך אחר הלילה, להיות היום מן החדש שהיה בלילה שלפניו ע"כ. הרי דעתו שאם נראה לעדים קודם ששקעה חמה מקדשין אותו היום.
עשרין וארבע שעי מכסי סיהרא. סמוך לחידושה קודם המולד ואחר המולד. לדידן. לבני בבל. שית מעתיקא. שש שעות קודם המולד קודם שיתקבץ עם השמש, מפני שאור השמש מכסה אותו. ותמני סרי מחדתא. פירוש אינו נראה לבבל עד י"ח שעות אחר המולד. לדידהו. לבני ארץ ישראל. שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא. קודם המולד מתכסה י"ח שעות לארץ ישראל ואינו נראה. פירש הר"ם הטעם שבבל קרובה מן המזרח יותר מארץ ישראל, דכתיב [בראשית י"א] ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער, וארץ ישראל נוטה כנגד המערב מכל הארצות, כדאמרינן כי אתא פלוני ממערבא אמרי, וכדאמר רבי עקיבא שכינה במערב [ב"ב כ"ה ע"א]. והירח בתחלת החדש נראה במערב סמוך לשקיעת החמה לילה הראשון ושני ושלישי עד לילה רביעי שנראה באמצע הרקיע. נמצא בתחלת החדש שהיא במערב קרוב אצל בני ארץ ישראל שהם במערב. ומשום הכי רואין אותו אחר שש שעות, מפני שהירח במערב הוא קרוב אצלם. ולבני בבל רחוק, שהוא במערב והוא במזרח. ואינם רואים אותו עד שיתרחק הרבה מן השמש. על כן לאחר י"ח שעות רואים אותו, שנתרחק הרבה. ואז נגלה לכל. וכן נמי לבני בבל אין מכסה מעתיקא אלא שש שעות, מפני שבסוף החודש כשהירח קרוב מן השמש הירח עולה שחרית במזרח קודם השמש. ומפני שבבל במזרח רואין אותו, ואין נסתר מהם עד שיקרב מן השמש יפה ולא יהיה ביניהם אלא דבר מועט. והוא שלא יהיה ביניהם מהלך שש שעות. אבל כשיש בינו ובין השמש יותר משש שעות נראה לבני בבל כשהוא עולה שחרית במזרח, מפני שהם במזרח. ואין נראה לבני ארץ ישראל, מפני שהם במערב, והוא רחוק אצלם. אבל כשיש בין השמש והירח מהלך גדול, והוא מהלך י"ח שעות, נראה אף בארץ ישראל. לאכחושי [סהדי] אם יאמרו ראינוהו תוך כ"ד שעות אלו. עד ערב. פירש רבינו שלמה, למדנו שהיום הולך אחר הלילה לענין מועדות ע"כ. ולפירוש הר"ם נפרש, למדנו שראוי להיות היום שלם. בערב. למדנו יציאת המועד בערב. משמעות דורשין. כלומר אין ביניהם כלל, אלא זה למד מפסוק זה וזה למד מפסוק זה.
חצות לילה. פירש רבינו שלמה, מאן דיליף מיום הכפורים היום הולך אחר הלילה. לדידיה אם נראית הישנה אפילו תחלת ליל שלשים שוב אין החודש מתקדש ביום ל'. ולפירוש הר"ם נפרש, אם לא נראית החדשה בתחלת ליל ל' שוב אין מתקדש יום ל'. ומאן דיליף מחצות אין היום הולך אחר תחלת הלילה, שהרי חצות ראשון חלוק מחצות שני. שחצות שני עד כ"א בניסן אכילת מצה רשות. וחצות ראשון אכילת מצה חובה, ונמשך עם הפסח הנשחט בי"ד, שהמצה נאכלת עמו חובה. ולדידיה אפילו נראית הישנה בתחלת הלילה מאיימין למחר על העדים לומר ראינוה אם אנו צריכין לקדשו ביום ל' להרחיק יום הכפורים משבת. כך פירש רבינו שלמה. כל ספיקא לקמיה שדינן. כלומר אין אנו צריכין להקדים פסח או סוכות בי"ד ליום ל' של אדר ושל אלול מחמת ספק שמא קידשו ב"ד את חודש הזו ביום כ"ט. אבל צריכין אנו לעשות [יום טוב] שני ביום ט"ז בניסן, מספק שמא עיברו ב"ד אדר ונקבע ניסן ביום ל"א, וכן באלול. למימרא וכו'. בניחותא. כלומר אשמעינן רב נחמן הכי. דילמא חסרו לאב. ונמצא יום כ"ט לאלול שלנו שעיברנו את אב היה יום שלשים שלהם וקבעו בו ראש השנה, וכן לענין ניסן דילמא חסרו לשבט.
<h2>דף כא.</h2>
ומשני תרי ירחי חסירי קלא אית להו. כלומר אם עשו חדש חסר אצל חדש חסר, מן הדין שהות וזמן יש לפני חדשי המועדות לידע הדבר. וביאור זה [הדבר] שכל החדשים לפי סדר הלבנה הם אחד מלא ואחד חסר. כלומר הראשון מלא והבא אחריו חסר וכן כולם. נמצא שתמוז הוא חודש רביעי הוא חסר מן הדין, וכן חיסרו נמי אב הרי שני חדשים חסרים. וכן נמי טבת הוא חדש עשירי והוא חסר מן הדין. ואם חיסרו גם כן לשבט הרי שני חדשים חסירים. ויש שהות הרבה בינתים שהרי כל אדר וכל אלול לפניו ונודע הדבר והקול יוצא קודם ניסן ותשרי. אבל איכא לספוקי דלמא עיברוה לאדר ואלול ולא ידעינן. שהרי אין שהות שיודע הדבר שמלואו של אדר ושל אלול אינו אלא בסוף, שאין מקדשין ניסן ותשרי עד ל"א. הילכך אין שהות שיודע הדבר אם עשו חודש מלא אצל חודש מלא מן הדין. כך נמצאת הגירסא בספרינו. לוי איקלע לבבל בחדסר בתשרי אמר להו בסימי תבשילי דבבלאי ביומא רבה דמערבא, אמרו ליה אסהיד, אמר להו לא לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. ולשון רבינו שלמה, לחם אכלו למעדנים ביום הכיפורים שבארץ ישראל, שהרי ב"ד עיברו את החדש והיום מתענין. אסהיד, העד, ונקבל עלינו ולא נאכל. והשיב לא אעיד לכם שלא שמעתי מפי ב"ד מקודש, שלא הייתי במקום ישיבת סנהדרין ע"כ. ופירוש איקלע לבבל בחדסר בתשרי, לאו למימרא שנכנס שם היום, שהרי הוא היה יודע שהיום יום הכיפורים. אלא הוא נכנס בעיר קודם ועשה יום הכיפורים אתמול עמהם, והיה מתענה גם היום, שהרי הוא היה יודע שהיום יום הכיפורים מן הדין. והר"ם גריס, ר' איבו ור' חייא בר אבא איקלעו לבבל בעשרה במרחשון אמרי להו האידנא יומא רבה במערבא. פירוש שנה זו מעוברת היתה, וחודש זה שאתם מדמים שהוא מרחשון הוא תשרי, ויום זה שהוא עשירי למרחשון לחשבונכם, עשירי בתשרי הוא, וצום כפור הוא. אמרי להו אסהידו. פירוש אמרו להו בני בבל העידו לנו שהיום עשירי בתשרי הוא ונצום אותו. ואמרי להו לא שמענו מפי ב"ד מקודש. פירוש, לא שמענו מפי ב"ד באיזה [יום] קדשו את החודש, ואין אנו יודעים אם היום תשיעי או עשירי. ופירש שהמעשה הזה היה בימי השמד, שאי אפשר שיצאו שלוחים להודיעם אם נתעברה השנה אם לא נתעברה. דמטו שלוחי ניסן. ב"ד שולחים שלוחים לגולה להודיעם באיזה יום קידשו ניסן ותשרי לידע באיזה יום יעשו פסח וסוכות. ושלוחים אינם מחללין שבת וי"ט כדלקמן [כ"א ע"ב]. ומשום הכי בתשרי שיש ראש השנה ויום הכפורים בינתים אינן יכולים להגיע במקום ששלוחי ניסן מגיעין. גזירה ניסן אטו תשרי. אם לא יעשו מפסח אלא יום אחד ינהגו גם כן בסוכות, ואפשר שיטעו, שהרי אין השלוחים מגיעים לשם. ופירש רבינו שלמה, ור' איבו בר נגרי ור' חייא בר אבא היו תלמידיו של ר' יוחנן ושמעו הדבר מפיו, לכך הקפיד עליהם.
יתיב בתעניתא. בצום הכפורים. תרי יומי. עם לילותיהם, שמא עיברו ב"ד את החודש ויום י"א הוא עשירי שלהם. [אשתכח] כותיה. שכן עשו ב"ד. כוליה יומא. שחשב שהוא יום עשירי. לאורתא. כשהיה רוצה לאכול, העיד זה לפניו שמחר יהיה יום הכפורים ואסור לאכול בלילה זה. דם תהא אחריתו. שהריני מת על ידך, שאתה גורם לי להתענות שני ימים עם לילותיהם. ורבא שחשש לדבריו ולא רצה להכחישו, שהרי הוא בא משם והיה יודע הדבר והוא לא היה יודע. ומילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי, כדאיתא בריש פירקין דלקמן [כ"ב ע"ב]. דנאמן משום האי טעמא. כד חזא דמשכא תקופת טבת עד י"ו בניסן וכו'. פירש רבינו שלמה, שאין תקופת ניסן עד י"ו, וקיימא לן יום תקופה מתחיל כר' יוסי דאמר הכי פ"ק דסנהדרין [י"ג ע"א], נמצאת תקופת טבת נמשכת עד י"ו בניסן, ולא עד בכלל. עברוה לההיא שתא. כאחרים, דאית להו הך סברא פ"ק דסנהדרין [י"ג ע"א]. ולא תחוש לה. דמימרא יחידאה היא, ולא תעביד כותיה. אלא ודאי כאחרים תעביד. דמסייע [להו קרא].
<h2>דף כג:</h2>
[לפני החמה או לאחר החמה וכו'. כתב הר"ם] הנה נתבאר לך למראית עין [ארבע ראיות שאינן דומות זו לזו בפגימתה], ושהפגימה נעשית [לפני החמה ולאחר החמה ולצפונה ולדרומה, והוא גופו במקום אחד לפני השמש כמו שהוא אחר המולד. וזה] ששואלין אותם [על ארבע הצורות הללו] לאו למימרא שאפשר שיהא כך. שאין לעולם פגימתו אלא לאחריה. ושואלים אותם דברים שאי אפשר להיותן, לידע אם עידי שקר הם אם לאו. כמה היה גבוה וכו'. כתב הר"ם, דבר ידוע הוא שהעומד בשדה מרחוק רואה הרקיע כאילו נוגע בראש ההר או בראש הגדר. וכן נמי העומד מרחוק רואה את הירח [כאילו הוא קרוב בהר] או בגדר. וכך שואלין אותם, באיזה מקום היית כשראית אותו. אם אמ[רו במזרח היינו] אומרים להם גבוה היה או נמוך. אם אמרו גבוה עידי שקר הם, שהירח [במערב] כמו שאמרנו והם במזרח. וכבר פירשנו שהעומד מרחוק רואה את הירח כאילו [נוגע בראש ההר] או בראש הגדר. ואם אמרו נמוך [היה] עידי אמת הם מפני שהם במזרח והוא במערב והעומד מרחוק רואה את הירח כאילו נוגע בראש ההר או בראש הגדר. וכן נמי אם אמרו במערב היינו, אם אמרו גבוה היה הם עידי אמת, מפני שהם [קרובים] ממנו וגבוה רואין אותו. ואם אמרו נמוך היה, הם עידי שקר, מפני שאינו נראה נמוך אלא למי שהוא רחוק ממנו. וכמה היה רחב. פירוש אם היו יודעים ב"ד ששעות יתירות בינו ובין המולד, כגון אם היה המולד בליל כ"ט בארבע שעות בלילה, וראוהו בליל שלשים, שיש בינו ובין המולד עשרים שעות, בידוע שרחב ראוהו. אבל אם היה המולד יום כ"ט קודם חצות וראוהו ליל שלשים, שנמצא לו משנולד שש שעות, בידוע שלא ראוהו רחב. ולאן היה נוטה. פירוש לאיזה צד מן העולם היה נוטה.
<h2>דף כד.</h2>
ותני עלה לצפונה דבריו קיימים. פירוש שפגימתו לצפון דבריו קיימים. לדרום, לא אמר כלום. והתניא איפכא. ותריץ אביי לא קשיאן הברייתות, כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים. כבר פירשנו למעלה כי במזל שיהיה בו השמש יהיה בו הירח בראש חדש. ובימות הגשמים שהשמש מהלכת [בדרום העולם] ירח נמי בדרום ובימות החמה שהשמש מהלכת בצפון העולם הירח נראה בצפון. וצריך אתה לידע ששנים עשר מזלות [אינן סובבין] על הארץ, כמו שסובב חוט כדור ממזרח למערב. שאילמלא כן הוא אי [אפשר] שהלך השמש לא בצפון ולא בדרום. אלא בדרך אחד לעולם עולה ויורד מן המזרח למערב. ועוד שאילמלא היה ממזרח למערב ואינה מהלכת לא בצפון ולא בדרום, מפני מה אינה מגעת היום למקום שהגיעה אמש. והיא אינה מגעת למקום שהגיעה היום עד שס"ה יום ורביע יום. והכי אמרי בבראשית רבה [פ' נח] אמר רשב"ג כל שהוא רוצה לידע שימות החמה [שס"ה ורביע יום יסרט בכותל באחד בתקופת תמוז ולשנה הבאה וכו']. ...ותקופת טבת שהשמש בדרום רחוקה מחוט אמצעו של עולם ריחוק הרבה, אין בכל ימות השנה יום קצר ממנו, ואין בכל לילי השנה לילה ארוכה ממנה. נמצאת אומר כשהשמש מהלכת באמצעו של עולם בתקופת ניסן ותשרי היום והלילה [שוין] ויום תקופת תמוז שהשמש נוטה לצפון כמו שפירשנו, היום ארוך והלילה קצר. ויום תקופת טבת שהשמש נוטה בדרום, כמו שפירשנו [היום קצר] והלילה ארוך. ודברים הללו מפורשים במסכת עירובין פרק חמישי [נ"ו ע"א]. תמן תנינן. תנו רבנן הבא לרבעה. פירוש לעיר. מרבעה ברבועו של עולם נותן [צפונה לצפון] עולם ודרומה לדרום העולם, וסימניך עגלה בצפון ועקרב בדרום. כבר פי' שממזל טלה עד מזל מאזנים נוטה כלפי צפון [ועגלה היא שור]. ר"י אומר אם אינו יכול לרבעה בריבועו של עולם. פי' אם אינו יכול לרבעה כמו שאמרנו בעגלה ועקרב, שאין הכל יודעין צורת המזלות והמחנות ברקיע. מרבעה כמין התקופה. כלומר [יש לו נמי דרך שידע בו] צפון עולם ודרומו מן השמש. שהוא דבר גלוי וידוע. כיצד חמה יוצאת ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך. פירוש ביום תקופת תמוז, כמו שאמרנו זהו פני צפון. חמה יוצאה ביום קצר ושוקעת ביום קצר זהו פני דרום. בתקופת ניסן ותשרי יוצאה חמה בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב. כלומר אינה נוטה לא לצפון [ולא לדרום]. שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה. דבר זה ברור, שבזמן שהשמש נוטה לצפון וכן נמי בזמן שהוא נוטה לצפון ביום ובלילה תחת הארץ נוטה לדרום. סובב סובב וכו' אלו פני מזרח ופני מערב שפעמים מהלכן ופעמים מסבבתן.0...
עדותן בטילה. דבין תלת לחמש לא טעו אינשי. אבל מצטרפין לעדות אחרת. אין עדותן בטילה מכל וכל. שאילו יעיד אחד מן השוק ואחד מהשנים עמו, וחבירו פסול לעולם. כתב רבינו שלמה ודין זה בשאר עדיות... עדותן בטילה, אלא אין מצטרפין זה עם זה. ראינוהו במים. והוא... רבינו שלמה גריס כוביתא דעיבא. ופירש [עיגול של עב לבן]. והר"ם גריס כוכביתא דעיבא. (ומנה) [כל] העם עונים [אחריו] מקודש החודש. אתם. אתם חסר הוא, וקרי ביה אתם. בטבלה. לוח. אולי היה מצוייר כל הגלגלים והמזלות וה[לבנה] ושבעה כוכבי לכת... שאינן יודעין מהו. כזו ראית או כזו ראית. ביארתי [למעלה]. וכו'. כלומר [ומי שרי וכו'] הביאור בעבודה זרה פרק כל הצלמים [מ"ג ע"א].
<h2>דף כה.</h2>
רבי חייא חזייה לסיהרא וכו'. פירש הר"ם האי ראייה דר' חייא היא היתה הראייה שאמרנו מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. ולפי זמן שהיה המולד באותו חודש בחצות היום שומרים אותו שיראה קודם שקיעת החמה לערב, מפני שנולד קודם חצות. וחזא יתיה דקאים בצפרא שדא ביה קלא ואמר ליה לאורתא מקדשינן ביך ואת קאים הכא. כלומר אנו מדמים שבמולד בחצות ולאורתא תראה, וכבר נתכסית ואין אתה נראית מפני שאין בינך ובין השמש אלא שש שעות בלבד. והנה אתה נראית ועדיין לא קרבת מן השמש על אותו דרך שפירשנו למעלה. זיל איכסי. כלומר קרב מן השמש יפה יפה, ואיכסי כי היכי שיהיה המולד בחצות. ודברים [אלו] לא מפני שמועילין אמרן, אלא על דרך המשל. ואמר ליה רבי לרבי חייא זיל עיין טב וקדשיה. כלומר אל תתמה מפני שראית אותו שחרית שמא בארוכה בא, וכמעשה שהיה, ומשהמולד קודם חצות אפשר שנראה ערבית עיין טב לאורתא דתחזי יפה וקדשיה. ושלח ליה סימנא. כמו שנמשל בו דוד, דוד קיים ונראה ע"כ. ורבינו שלמה פי', שע"פ חשבון המולד ידע שהוא הלבנה החדשה, אלא ששהה מולד חידושה על ידי חדש שלפניו שנתעבר, ונמצא יום כ"ט זה הוא למולד גמור ואינו אלא כ"ט לקיבוע החדשים. ולכך גער בו שלא יתראה היום ויתמהו הרואים למה אין קובעין החדש ביום כ"ט. וגריס אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב, ופירש רבי חשש שלא ירננו העם אחריו על קידוש יום שלשים מפני שנראית מיום כ"ט, [וצוה] לקדש החדש ביום שלשים במקום אחר, שלא נתנו לבם לראות את הלבנה באותו מקום ביום עשרים ותשעה מפני שאין שם ב"ד ועיניהם נשואות מכל וכל לשלוחי [ב"ד]. וסימן זה שלח לו כשיתקדש, פן ירגישו בני מקומו בדבר. דוד חי, בדוד כתיב [תהלים פ"ט] כירח יכון עולם, שנמשל לירח, כלומר קידוש החודש נתקיים ע"כ. וכל זה מבולבל. ופירש גם כן דמשום הכי שלחיה לעין טב, שבמקום רבי היה שמד, והיו מתיראים לקדש החודש.
אין חידושה וכו'. פירש הר"ם משעה שיתקבץ השמש עם הירח עד שיתקבצו שנית, עשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים. וכשתבקש דבר זה לפי דיקדוק החשבון נמצא הדבר אינו כן, אלא ליתר מחשבון זה נקבצים ע"כ. שלא קידשו. שראש חודש אסור בהספד ובתענית, כדאמרינן לעיל [י"ט ע"א] תיפוק לי דהוה ליה יום (שלפני) [שלאחר] ראש חדש. שלח ליה. לרבי יהושע. אבל לרבי דוסא לא שלח, שזקן הגון היה והוא היה מימי חגי זכריה ומלאכי כדמוכח בריש יבמות [ט"ז ע"א]. אותם. שלש פעמים כתיב בסדר אמור אל הכהנים, וכולם חסרים ובכל הנך קרי אתם. אפילו מוטעים. כגון מעשה דרבן גמליאל שטעה לדעת ר' יהושע. אשר עשה את משה. וכתיב בההיא פרשתא וישלח את ירובעל וכו'. מדכתביה בההיא פרשתא אלמא שקל אלו כאלו.
<h2>דף כה:</h2>
חמורי. הפך קלי, כלומר אנשים חשובים מאד. הא אין לך [לילך אלא אצל] שופט. כלומר אין לבקש אלא שופט שבימיך.
ראוהו ב"ד. סנהדרין [של] כ"ג. בלבד. הלכך יעמדו שנים מהם, להעיד בפני ב"ד, שמצוה בעדים לעמוד דכתיב ועמדו שני האנשים, ואמרינן בשבועות [ל' ע"א] בעדים הכתוב מדבר. ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. כלו' הואיל וראוהו ב"ד, למה צריך להעיד בפניהם, אם מקדשין [החודש בעדים] כשלא ראוהו הם, אמאי לא יקדשו בלא עדות הואיל והם ראוהו בעיניהם. כגון שראוהו בלילה. פירש הר"ם אילו ראוהו קודם צאת הכוכבים בלילי [שלשים] בין השמשות שעדיין לא החשיך יפה, היו אומרין מקודש משראוהו. והכא במאי עסקינן כגון שראוהו בלילה, בליל ל' ואי אפשר שיקדשוהו בלילה כדקיימא [לן]. הילכך אינן מקדשים (יום ל') עד למחר, [יום שלשים] ואי אפשר שישבו שם ויאמרו מקודש, שהרי הם עכשיו אינם רואים דבר ואינם שומעים עדות. ומשום הכי יעמדו שנים ויעידו, כדי שיהיה קדוש אעדות ע"כ. ראוהו שלשה והם ב"ד. שהם מסנהדרין. יעמדו שנים. מהם להעיד. ויושיבו מחביריהם. שלא ראוהו. אצל היחיד. ויעידו השנים בפניהם, כדי שיאמרו מקודש מקודש. שאין היחיד נאמן ע"י עצמו. לקבל עדות, דמשפט כתיב ביה. עד נעשה דיין. כלומר מי שראוי להעיד יכול להיות דיין אם לא יעיד, דקתני ויושיבו מחביריהם אצל היחיד, אלמא אותו יחיד שראה יכול להיות דיין אם לא יעיד הוא. והא דמוכחינן פרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"א ע"ב] מהא מתניתין דאין עד נעשה דיין, אחר שהעיד בב"ד קאמר ומהשנים שמעידים הוא דמוכחינן התם כדקאמר ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה. ולא קשיא הך שיטה דהכא עם ההיא דהתם.
[ראהו ב"ד וכל ישראל וכו'] פירש הר"ם, עיקר הדבר שהראיה היתה בלילי שלשים, ואם נראה במקום קרוב ליל שלשים בין השמשות קודם צאת הכוכבים והגיעו העדים והעידו או היתה הראיה בב"ד, ב"ד אומרים מקודש [מקודש] ושובתים יום שלשים. ואם לא תראה יום שלשים בירושלים אלא במקומות אחרים יושבים יום שלשים עד שיבואו עדים [ויעידו] ויאמרו ב"ד מקודש מקודש וכדתניא בראשונה היו מקבלים עדות החדש כל היום וכו'. ואם באו עדים לילי שלשים כמו שאמרנו, ובאו עדים יום שלשים, ולא היו ב"ד פנויים, או שאירע בהם אונס, ונחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש מקודש עד שחשיכה ליל אחד ושלשים, יום שלשים חול, ואע"פ שנראה החדש ליל שלשים, מפני שלא קדשוהו ביום שלשים וראש השנה יום אחד ושלשים נמצא אלול מעובר. זהו עיקר קידוש החדש ע"כ.
למה לי למתנייה ראוהו ב"ד וכל ישראל. כלומר בראוהו ב"ד סגי. איפרסמא [ליה] מילתא. ואע"פ שלא הספיקו לומר מקודש מקודש, כמאן דאמרי ליה דמי דהא איפרסם וליהוי י"ט יום ל' ולא נעבריה לאלול, קמ"ל. וכיון דתנא וכו'. פירש הר"ם, וכי חוקרין העדים אלא אם היו יחידים וראוהו בינם לבין עצמם חוקרים אותם לידע אם ראו אם לאו. והא הכא ב"ד וכל ישראל ראו אותו, וכל ישראל עדים הם ע"כ. ורבינו שלמה פירש. השתא ראוהו ב"ד וכל ישראל דאפרסמא מילתא, כי לא הספיקו לומר מקודש מקודש מעברינן ליה, נחקרו העדים דלא אפרסמא מילתא מיבעיא. ומפרקינן, הכי קאמר אי נמי נחקרו העדים וכו'. פירוש מתניתין הכי קתני, אם ראוהו ב"ד וכל ישראל ולא נפנו לישב מהר ולומר מקודש, אי נמי אם באו עדים ונחקרו ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר. ואקשו למה לי למיתנייה כלל. פירוש למה תנינא עיקר זה כלל, שאם לא הספיקו לומר מקודש מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר. והלא דבר ידוע שאין החדש מקודש עד שיקדשוהו ב"ד ע"כ. תיהוי חקירת עדים. לפירוש הר"ם והוא הדין לראית ב"ד, דהא לפירושו אכולה מילתא קאמר למה לי למיתנייה. ולפירוש רבינו שלמה חקירת העדים דוקא, דהא [פירש] דלא אמר למה לי למיתנייה, אלא מנחקרו העדים. וניקדשיה בליליא. פירוש היכא דמתרמי בכי האי גונא. חוק אימת הוי. פירוש חוק זה אימת הוי, כלומר אימתי נתקדש בו ביום כשב"ד אמרו מקודש מקודש, וזהו גמר דינו, והוה כמשפט (דילמא) שאינו אלא ביום.
<h2>דף כו.</h2>
מקצתן. דעד נעשה דיין. וכתב רבינו שלמה, והכא ליכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה, שהרי עידי נפש צריכין חקירות ובדיקות, ולא סגי להו אלא בב"ד דחקרי להו. כולם עדים הם. כלומר ראוים הם להעיד. [אם שור למה פר.] שור קרוי בן יום דכתיב [ויקרא כ"ב] שור או כשב או עז כי יולד, ופר קרוי' בן ג' שנים. כדאמרינן פרק ראשון [י' ע"א]. שור פר משופר. שתוקעין בו בראש השנה, ומדאפקיה קרא הכי ש"מ דשל פר קרוי שופר. מאי שור פר שהוא [גדול] כפר. היינו שור שהקריב אדם הראשון שהיה בן יומו גדול כפר שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו. חוטא בל יקריב. [כהן] שחטא במעשה העגל דהיינו אהרן, לא יקרב לפני הקב"ה בדבר שהוא קטיגור. במקומה אפרשנה בג"ה. אף כאן מפני שחטאו ישראל בעגל לא יבוא לפני הקב"ה לרצותו בקרן פרה. לא יתנאה בפנים. במה שחטא בו. למאי נפקא מינה לפרושי אשר כריתי לי. שר"ל קניתי. יפה נוף. כלה יפה.
<h2>דף כו:</h2>
וממילא הוה ידענא. מתוך שהייתי מעמיק בדברים הייתי מבין מדעתי מה היה אומר. מאי סירוגין. דאמרינן במגילה [י"ז ע"ב]. מאי לגלוגות. דאמרינן פ"ק דיומא גבי זב. כיסתא. תרגום של מספוא [בראשית כ"ד].
שופר של ראש השנה. שהיו תוקעין במקדש. של יעל. חיה שקורין אשטנבוק וקרניה פשוטין. מצופה זהב. לכבוד ושלא במקום הנחת פה קאמר. בתעניות. שהיו תוקעין בסוף [כל ברכה] משש ברכות, כדאיתא בתענית [ט"ו ע"ב]. בשל זכרים. של אילים זכרים. וכתב רבינו שלמה, זכרים לאו דוקא, והוא הדין לשל רחלים ועזים כפופים, אלא שהכפופין מצויין באילים, וסתם כפופים של אילים וסתם פשוטים של [יעלים]. בחצוצרות. שעל כל צרה צריכים לתקוע בחצוצרות, כדי שיהיו נזכרים לטובה כדכתיב [במדבר י'] על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם. שוה היובל. יום הכיפורים של יובל, שהיו תוקעין לשלוח עבדים ולחזרת שדות לבעליהם, אותה תקיעה היא כמו שתוקעין בראש השנה, וכן אותן ברכות שמתפללין בראש השנה מתפללין ביום הכיפורים של יובל.
א"ר לוי וכו', ושל יום הכיפורים. של יובל בשל זכרים כפופים. איכא מאן דמפרש והא דתנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, התם לעיכובא, דדיעבד כולם כשרים חוץ משל פרה, והא דלוי איירי למצוה דלכתחלה בעינן כפופים. ופירש כפופים. קרן כבשים שהוא כפוף. ולשון הראב"ד בהגהותיו, דמצוה בכפופים, ואם תקע בשל יעלים יצא. ורבינו שלמה כתב, והשתא כר' לוי נהגינן בראש השנה, וכר' אבהו דאמר בפ"ק למה תוקעין בשופר של איל. וגריס רבינו שלמה במילתא דלוי, ושל כל השנה בפשוטים. ופירש של כל השנה כגון תעניות, דכר' יהודה סבירא ליה נמי בתענית. [משמע] דטעמיה דר' יהודה ומיהו... ע"כ. כלומר כשם שראש השנה בכפוף סבירא [ליה דיוה"כ נמי] בכפוף, והואיל וראש השנה בכפוף יום הכיפורים של יובל נמי בכפוף. דסבירא ליה דהיקישא דתנא דמתניתין דתני שיוה היובל לראש השנה, כדחזינן בפרקין דלקמן, מה ת"ל בחדש השביעי, שיהיו כל תקיעות חדש [השביעי] זו כזו. דמשום היקישא דרבנן, דסבירא להו דראש השנה בפשוט. קאמר של [יוה"כ] בפשוט. ולוי אית ליה ההיא היקישא כרבנן [ור' אבהו לית] ליה. והרי"ף לא הביא במילתיה דר' לוי אלא של ראש השנה ושל יום הכיפורים. וכן הר"ם לא כתב בהלכות שופר של תענית אם הוא כפוף או פשוט, והוא תימה. ופסק בראש השנה כלוי ודעתו דלוי לעיכובא קאמר, ודחה מתניתין דכל השופרות כשרין וכו'. שכתב בהלכות שופר [פ"א ה"א]. ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש ע"כ. וכן נראה דעת הרי"ף שהביא בפ"ק הא דר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל וכו', והביא הא דלוי, דאלמא הכי הילכתא. וכך קבלו ר' אבהו ולוי, והילכתא כותייהו. ומסתברא דמתניתין דתני כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מדין תורה קאמר שכולם נקראו שופר חוץ מזה. ובאו לוי ור' אבהו למימר שחכמים פסלום כולם, חוץ מקרן הכבש כדי שיזכור השם לנו עקידת יצחק. ואפשר שדעת הר"ם וגם [הרי"ף] דכי אמרינן בשל זכרים כפופים הוא לעיכובא, כלומר אבל בפשוט לא. וכי אמרינן בשל יעל פשוט, ר"ל וכל שכן כפוף. ומפני זה לא הוצרך לפרש בשופר של תענית אם הוא כפוף או פשוט, שהכל כשר. ורבינו שלמה פירש במשנה איפכא, שכתב במשנה דמ"ד ר"ה בפשוטין סבירא ליה דכמה דפשיט טפי עדיף, להרבות בתפלה [להזכר] לטוב. הילכך בראש השנה דתפלה הוא וזכרון צריך פשוט, אבל תעניות שהשופר אינו אלא לכנופיא בכפופין סגי. וגבי מילתיה דלוי דאמר בראש השנה בשל זכרים כפופים פירוש דסבירא ליה דכמה דכייף שופר טפי עדיף להזכר לטובה בתקיעות. ושל כל השנה בפשוטים, דגבי תעניות דמאן דפשיט איניש רישיה בתפלתו כלפי מעלה טפי עדיף. דכתיב [תהלים קכ"ג] אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. שופר נמי כמה דפשיט עדיף [טפי].
<h2>דף כז.</h2>
במקום הנחת פיו פסול. שהזהב מפסיק בין הפה והשופר והתוקע [אין] פיו נוגע בשופר. יכולה לשמוע. שתי קולות כאחד ובמקומות הרבה שמעו. לכך מאריך. תירוצא הוא. כלומר מפני זה מאריך בשופר כדי שיהא נשמע סוף תקיעה. וכגון שהאריך בסוף כדי שיעור תקיעה, כדמפרש לקמן. לתרתי. תחילת התקיעה במקום תקיעה ראשונה, וסוף תקיעה במקום שניה, דהא האריך בה שיעור שתי תקיעות. פיטס. חבית גדולה. בתחלת תקיעתא. אי [תקע לתוך הדות]. התורה חסה. נפקא לן מבית המנוגע, דכתיב ופינו את הבית, והדר וראהו [הכהן], בתורת כהנים [פ' מצורע]. אם כבר חסה תורה על כלי הבית, שהוא ממון הקל, קל וחומר על ממון החמור. כי הא מתניתא. לתקוע בשופר וחצוצרות. מקום שיש שופר. בראש השנה. מקום שיש חצוצרות. בתעניות. אין שופר. אית דמפרש אינו חייב לתקוע, אבל אי בעי תקע בשופר, כדאמרינן בתענית פ"ק [י"ד ע"א] בשופרות כולי עלמא לא פליגי דקרויה תרועה, כמו שביארנו בסדר תעניות כיצד. וכך הנהיג וכו'. בסדר תעניות כיצד [ט"ו ע"ב] גרסינן במשנה, מעשה בימי ר' חלפתא ור' חנינא וכו' וכשבא דבר אצל חכמים וכו'. ומהנהו עובדי קאמרינן הכא וכך הנהיג ר' חלפתא וכך הנהיג ר' חנינא וכו'. ושם ביארנו יפה מאי קא עבדי אינהו ומאי אהדרו להו רבנן לדעת הר"ם ולדעת שאר המפרשים.
כרבי אליעזר. ור"ל זה היום תחלת מעשיך ממעשה בריאת עולם קאמר. הא איכא זה היום וכו'. שאם ר"ל ממעשה בריאת העולם כדקאמרת, ודאי לא אמרינן ליה ביום הכיפורים שלא נברא בו העולם. אלא ודאי זה היום תחילת מעשיך לא ממעשה בריאת עולם קאמר אלא ממעשה ד[ין], דדין יש בראש השנה וביום הכיפורים. ומשני דלעולם ממעשה בריאת עולם, ובראש השנה היו אומרים אותו ולא ביום הכפורים. ואשאר ברכות קאמר ששוה. איכא דאמרי וכו' דלא כר' אליעזר. וזה היום תחילת מעשיך דקאמרי לאו מבריאת העולם קאמרי אלא ממעשה דין וגמר דין. דאי ר' אליעזר כיון דאמר בתשרי נברא העולם. זה היום תחלת מעשיך מבריאת העולם. ודבקו. בדבר המדביק, כגון דבק שקורין גלוד. פסול. דהוה ליה כשני שופרות.
<h2>דף כז:</h2>
אם מעכב. פירש רבינו שלמה במקום הסתימה מתעכב הקול, שאינו יכול לילך כדרכו ע"כ. וזה נבאר לקמן. וקצרו. ונשתייר בו שיעור שופר, אע"פ שקצרו מחמת נקב או סדק כשר. גררו. מן ויקח לו חרש להתגרד בו [איוב ב']. שעשאו דק.
<h2>דף ל.</h2>
כלפני הזמן. דהיינו כל... ליום הכיפורים. ומשום הכי איצטריך למימר דדחיא שבת יום הכיפורים. אלא איש בביתו. ואיובל מהדר... שיקדשו החודש היינו סנהדרין. דלענין קידוש החודש... דאילו ביובל תוקעין יחידים. פירש רבינו שלמה דמילתא דלא שכיחא היא האי. וכולה הך מתני' בשבת מיירי. כדמסיים שליחא דציבורא [ואף ביום טוב] שחל להיות בשבת קמיירי. ננערו לעמוד. מזמינין עצמן. [רואה פרט] ליושבת בנחל. שהיא שומעת ואינה רואה. בראש ההר. שהיא רואה ואינה שומעת. מברא. פורט בלעז, שאינה יכולה [לבוא בבית הכנסת] כשתרצה. יום הנף. יום ששה עשר בניסן. כולו אסור. בחדש ואע"פ [שחדש] מן התורה מותר [ביום] הנף משהאיר פני המזרח, דכתיב עד עצם היום הזה.
<h2>דף ל:</h2>
דרש והתקין וכן [פסק הר"ם ב]מאכלות פרק י' [ה"ב] דבזמן הזה [חדש אסור ביום ט"ו] דעד ועד בכלל ביום ראשון של חול [המועד].0...
<h2>דף לא.</h2>
אותן במנחה הוא הראשונה כלומר הזי"ו ל"ך נקראת... כיצד חזי"ו ל"ך הם לו' שבתות, ובשבת שביעית [מתחלת] האזינו עד זכור ימות עולם. ובשבת ז' כבר חזרה כבתחלה בבא שניה פעמים כיצד שבת ראשונה אז ישיר משה. שניה מי כמוכה, [שלישית] אז ישיר משה וישראל, רביעית אז ישיר משה ופעמים הבבא ה[שניה] מתחילין הרי חזרה פעם אחרת חמישית מי כמוכה (חמשית) [שישית] אז ישיר משה וישראל. הרי חזרה פעם... בשבת שביעית כראשונה לא חזרה אלא אחת. והתחלת ראשונה אינה מן המנין דחזרות האמורות. אלמא חדא פרשה אמרינן בכל שבת ושבת ותו לא.
<h2>דף לא:</h2>
ראש בית דין בכל מקום. שהלך ראש בית דין למקום אחר ויצא ממקומו, לא ילכו העדים אחריו למקום שהוא, אלא ילכו למקום הוועד. כלומר במקום שיושב שם עם שאר החכמים שהם חביריו. קמיה דאמימר. שהזמינה שתיראה לפניו לדין בנהרדעא, שהיה מקום אמימר, ובאותו יום שהיתה מזומנת לפניו הלך אמימר למחוזא [ושלח] אחריה, והיא לא רצתה ללכת אחריו אלא נשארה במקומו אל אמימר שהיה שם מקום הועד, כלומר [מקום] ומושב החכמים. פתיחא. שטר שמתא [שתבוא] לפניו, כדאיתא בהגוזל זוטא. אמר ליה וכו'. כלומר [הא אמר] במתניתין שאפילו ראש בית דין אינו במקומו אלא הלך למקום אחר לא ילכו [העדים אחריו] אבל ילכו במקום [הועד] כלומר מושב [שאר] החכמים ומקום [הועד] אלא במקום מושב ב"ד, ואע"ג שיצא ראש ב"ד דרך מקרה... במקום ב"ד. שהוא אתקין. תיקן שיחושו שמא אין ראש בית דין שם ויצטרך לחזור אחריו בכל מקום שהוא, אבל גבי לוה ומלוה אין לחוש לכך, שעל כרחו של לוה [ילך] למקום הועד כשיזמין אותו שם המלוה. כדאמרינן פרק זה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב] אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולכין למקום הועד, אמר ליה רב אשי לאמימר והא אמר רבי אליעזר כופין אותו ודן בעירו, אמר ליה הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה אבל היכא דלא אמר ליה למלוה עבד לוה לאיש מלוה. והואיל ועל כרחו של לוה ילך למקום הועד שירצה מלוה, ליכא הכא למיחש למידי, דנימא שלא ילך הנתבע למקום שיודעים ששם הוא... למקום מושב בית דין ואם אינו שם אינו צריך לילך אחריו, אלא הואיל... התובע אומר לו שהוא הלך במקום פלוני שילך עמו שם, יש לנתבע לילך אחריו ולדון לפני בית דין שלו בכל מקום שהוא. ואם לא הלך לשם הנתבע... מנדין אותו. ומסתברא שאע"פ שכתוב בהזמנה שיתראה לפניהם במקום פלוני אם אינו שם והלך הב"ד למקום אחר יש לנתבע ללכת עד [שיגיע] למקום שהב"ד שם. דבכל אזמנתא כתבינן דוכתא, כדאמרינן בפ"ק... [והכא] נמי אמרינן דאזמנה לדינא לקמיה דאמימר בנהרדעא אזל אמימר למחוזא ולא אזלא בתריה כתב לה פתיחה [עילווה].
<h2>דף לב:</h2>
אין פוחתין מעשרה זכרונות. כתב רבנו שלמה, ואע"ג דהלכה כר' יוסי דנמוקו עמו למדכר פקדונות... לאפוקי נפשין מפלוגתא. ולשון הרי"ף ואע"ג דקיימא לן ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, הכא סוגיין דתלמודא כר' יהודה... ראשונה שתים. כלומר מלכות ראשונה עולה לשתי מלכויות, דכתיב ויבוא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד. שניה שלש. דכתיב ויבוא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ד' צבאות הוא מלך הכבוד. ורבי יהודה אמר וכו'. ר' יהודה אינו חושב מי הוא זה מלך הכבוד מלכות, מפני שהוא כשואל ואינו משבח. אחת. שהרי אינו אומר [אלא] מלכינו, דמשמע שאינו מלך על הכל אלא על ישראל. ואינו חושב אלא מלך. אומרה. כלומר רשאי לאומרה לכאן ולכאן. כתב רבינו שלמה, ולאפוקי נפשין מפלוגתא אמרינן ליה בהדי מלכויות גרידא ע"כ. והשמיטו כל זה הרי"ף והר"ם. ובכל הני נהגינן כר' יהודה. ר' יוסי אומר משלים בתורה. כלומר ש[רשאי] להשלים בתורה. וקיימא לן כר' יוסי, וכן פסקו הרי"ף והר"ם. הכי גרסינן בכולהו [ספרי, מלכות] דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינה מלכות. וקיימא לן כר' יוסי וכן פסקו הרי"ף והר"ם [שם ה"ט].
השני מתקיע. שליח ציבור שני. שדרכם היה כך שהראשון מתפלל יוצר והשני מוסף. וקאמר שבמוסף תוקעין. ודיקדק רבינו האיי, מדקאמר "מתקיע" ולא אמר "תוקע", משמע שאין לשליח ציבור לתקוע בתוך תפלתו ע"כ. ואיכא מאן דאמר דמשום הכי נקיט "מתקיע" מפני שמוציא הרבים, ולעולם שליח ציבור מ[ותר לתקוע] בתוך תפלתו, כדתנן [ל"ב ע"א] אומר מלכויות ותוקע. והעיקר מה שכתב רבינו האיי, כמו שנבאר בסוף פירקין. שבשעת השמד שנו. שאין תוקעין אלא על מוסף, ועדיין אנו נוהגין באותה תקנה, ונהגינן כר' [יוסי להשלים] בתורה. ובירושלמי [פ"ד ה"ח] ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם באים עמדו עליהם והרגו מן מגו דאינון חמון להון קרו ק"ש ומצלו ותוקעין אמרין בנימוסיהון אינון עסקין.
ואין מפקחין עליו את הגל. ואע"פ שאין לו שופר אלא הוא [ואע"פ שאין] איסורן אלא מדרבנן. עשה [יום תרועה] יהיה לכם. עשה. של [שבתון. ולא תעשה. לא תעשו] כל מלאכה. ואין עשה דוחה וכו'. לרווחא דמילתא נקט האי טעמא דהא [אמר רב אשי] בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ב ע"א] דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי היכא דבעידנא דמתעקרא לאו קא מוקים עשה, אבל [היכא] בעידנא דמתעקר לאו לא מוקים עשה לא. והכא בעידנא דעבר אינו תוקע. ונקט הך טעמא, דאפילו איכא מאן דלא סבירא ליה להא דרב אשי מצי לפרושי מתניתין מהאי טעמא. ואיכא מאן דאמר דמשום הכי נקט הך טעמא, משום דהני [איסורי] דמתניתין ליכא איסורא אלא מדרבנן, ואי לאו טעמא דעשה ולא תעשה, אע"ג דכי עבר לא מקיים עשה הוה דחי עשה איסורא דרבנן. ולא נהיר, דלאיסורא דרבנן מה מועיל אי הוה יום טוב עשה ולא תעשה באיסורא דרבנן בלא תעשה. וטעמא, משום דבאיסורא דרבנן מתבטלת מצות עשה של תורה, משום דשב לא תעשה שאני, כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה [צ' ע"א]. ותימה על הר"ם למה הזכיר זה הטעם האמור בגמרא.
<h2>דף לג.</h2>
מגלא. מגל קציר שאינה עשויה לכך וכלאחר יד עביד. סכינא. דרכו בכך, ואם מתקן שופר בו איכא חיוב חטאת. מי רגלים לא. כדמפרש מפני הכבוד. סומכות. ידיהן בקרבן עשה שהזמן גרמא, שקרבן זמנו ביום ולא בלילה ותיכף לסמיכה שחיטה, והואיל ופטורות אסורות דהוי בבל תוסיף. רשות. דאע"ג דפטירי אי בעו למעבד, אי סמכה לא מחייב, כלומר ליכא משום בל תוסיף כלל. הכי נמי [בכל] מצות עשה שהזמן גרמא. והלכה כר' יוסי ור' שמעון. וכתב רבינו שלמה והלכה [דנשים] אסור להם לברך, דברכה לבטלה היא, שהרי אינן [חייבות]. ואיכא מאן דאמר שמברכות, ומבארים דבריהם מדאמרינן [ב"ק פ"ז ע"א] אמר רב יוסף אי איכא [מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר] סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן [דלא מיפקדנא ועבידנא וכו' גדול] המצווה ועושה... [ואי דאסור לברך אמאי עביד יו"ט] אלא נראה שהוא [מברך].
וגריס תניא נמי הכי [מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב] הא גופה קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת, אלמא לכתחילה אמרינן להו תקעו, והדר תני אין מעכבין, עיכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא, לא קשיא כאן בקטן וכו'. פירש רבנו שלמה קטן שהגיע לחינוך, כגון בר תשע ובר עשר שאביו חייב לחנכו במצות, כדאמרינן ביומא [פ"א ע"א] משנה או שתים סמוך לפרקן מחנכין אותם במצות. בהא תני מתעסקין. אבל קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אבל לכתחלה לא אמרינן ליה תקע ע"כ. ואית דמפרשי ואחרים מתעסקין בתינוקות עד שילמדו ואפילו בשבת ואין מעכבין הנשים ואת התינוקות מלתקוע ביום טוב, הא בשבת מעכבין, פירוש והא תני רישא ואפילו בשבת. ומשני הא בקטן וכו', כלומר רישא בקטן שלא הגיע לחינוך, וסיפא בקטן שהגיע לחנוך ומשום הכי מעכבין. והכי גריס בעל ההלכות. וכך נמצאת הגירסא בספרים ישנים. ומסתברא דהאי "ואפילו בשבת" דוקא בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, אבל שבת שהיא של ראש השנה לא. שיש לחוש בשבת של ראש השנה שמתוך שהוא זמן תקיעה שילכו אצל חכם ויעבירוהו ד' אמות ברשות הרבים. דשבת דומיא דיום טוב, מה י"ט י"ט דעלמא אף שבת בשבת דעלמא. הר"ם כתב פרק ב' התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה כדי שילמדו, ומותר לגדול להתעסק עמהם בי"ט כדי שילמדו בין קטן שהגיע לחנוך בין קטן שלא הגיע לחינוך, שהתקיעה אינה אסורה אלא משום שבות ע"כ. נראה דהכי גריס אמר ר'... אבל לא... [כולה מתניתין קאי], והדר תני אין מעכבין מלתקוע ומתעסקין עמהן לל[מדם]... קאמר שאין מעכבין אותם מלתקוע, אלא אף מתעסקין עמהם כדי שילמדו, וכל שכן [שאין מעכבין]. ופירש מתעסקין, מראה פנים לקטן שרוצה לתקוע כמו שפירש רבינו שלמה. אין מעכבין התינוקות לתקוע [מתעסקין. לא זו בלבד שאין] מונעין אותן מלתקוע אלא אף מתעסקין עמהן כדי שילמדו. וזאת הגירסא היא מיושבת מאד וזאת היא גירסת הר"ם ופירושו.
<h2>דף לג:</h2>
לימא מסייע לרבא וכו'. ודחי, לימא תיהוי תיובתיה דרבי זירא, ודחי. ומהא סוגיא משמע דליתא דרבא, וגם דר' זירא. סדר תקיעות וכו'. לא מפשוטות קאמר, אלא הכי קאמר שלש פעמים תוקעין למלכיות ולזכרונות ולשופרות. של שלש. כלומר ובכל אחת ואחת תוקע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע. דהוו להו תשע מן התורה. משך בשניה. מפרש בגמרא. תנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי. ופירוש המשנה כך היא, שיעור כל התקיעות שהם שש כשיעור כל התרועות שהם שלש, ומשך התרועה היא כשתי תקיעות. ולזה גם כן כיון תנא דברייתא דקאמר שיעור תקיעה כתרועה, ר"ל שיעור תקיעה דחד בבא שהם שתים, כתרועה דחד בבא שהיא אחת. ולדברי הכל שיעור תרועה כשתי תקיעות. וכן כתבו הרי"ף והר"ם [הלכ' שופר פ"ג ה"ד] שיעור תרועה כשתי תקיעות. ורבינו שלמה פירש, אמר אביי וכו', ודאי לדברי הכל שיעור הג' [תקיעות כג' תרועות], והכי קאמר שיעור תקיעות דתלתא בבא כשיעור תרועות [דתלתא בבי]. ותנא ברא חשיב אלא דחד בבא, דשיעור תרועה דחדא בבא, שלא חשיב כולהו תקיעות אלא תקיעות כנגד תרועות. והעיקר מה שפירשנו. שברים. ארוכים מיבבות, אלא שברים יש הפסק ומשך ביניהם אבל יבבות אין הפסק ביניהם. גנוחי גנח. הוא שברים. ילולי יליל. היא תרועה. והעברת. מלשון ויעבירו קול במחנה [שמות ל"ו].
<h2>דף לד.</h2>
אתקין ר' אבהו בקסרי וכו' מספקא ליה אי. תרועה האמורה בתורה היא ילולי, והיינו בלא הפסק, והיא מה שאנו קוראין תרועה. אי גנוחי, והיינו שלשה שברים, שזה בהפסק. וכתב רבינו האיי כך אל תחשבו בלבבכם כי בימי רב אבהו נפל ספק בדבר זה, שהרי משניות קדמוניות אחת אומרת שלש יבבות במשנתינו, ואחת אומרת שלשה שברים, וקא אמרי' בה בהדיא אמר אביי בהא ודאי פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל, מהן עושין תרועה יבבות קלות, ומהן עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים. ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן, כי שברים תרועה הם ויבבות קלות תרועה הם, והיה הדבר נראה כחלוקה ואע"פ שאינה חלוקה. והרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונים שיעור תרועה שלש יבבות, והללו שונים שיעור תרועה שלשה שברים, אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם, כלומ' כי מתרעי בהו מלתא אלו מגנחין ואלו מיללין. וקא' אביי בהא פליגי, ולא פלוגתא היא, ולא היו אלו ממעטים את אלו ואלו את אלו אלא מר כי אתריה קא תני ומר כי אתריה קא תני, וחכמים של אלו מודים כי שברים תרועה הם, וחכמים של אלו מודים כי יבבות תרועה הם, וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו בה כל ישראל עושין מעשה אחד, ולא יראו ביניהן דבר שההדיוטות רואין אותה כחלוקה. עד כאן לשון רבינו האיי ז"ל. ולשון הר"ם פרק ג' [ה"ב], תרועה האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין איזה הוא, אם היא הילילה שמיללות הנשים ביניהן בעת שמייבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול וכו'. נראה דעתו שספק היה בדבר, ומחלוקת היה בין התנאים, אם היא תרועה או שברים כמנהג האנשים, או תרוייהו כמנהג הנשים. וכן מעידה השיטה דמחלוקת היא דקאמרינן בהא ודאי פליגי. ואמרינן דילמא גנח ויליל. וכן עיקר וכן כתב הרי"ף שמפני הספק תיקן. וקא מפסקא. ואע"ג דאמרינן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, התם מיירי ששמע על סדרן אבל הכא לא שמען על סדרן. ואית דמתרצי הני מילי דיעבד אבל לכתחילה צריך שישמע בלי הפסק. גנח ויליל. כלומר שכן דרך לעשות לפעמים תרוייהו ר"ל הכל. סתמא דמילתא וכו'. כלומר ודאי פשיטא לן דמאן דעביד תרוייהו על צערו בתחילה גונח ואחר כך מיילל. הילכך צריך לשמוע שלשה קולות קשר"ק ג' פעמים, אחת למלכויות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות. וכן קש"ק וכן קר"ק.
<h2>דף לד:</h2>
יצא. והוא שישמע כל בבא מהם על סדרה. לא שישמע תרועה ואחר כך שתי תקיעות, או שתי תקיעות ואחריהן תרועה. כדאמרינן לקמן תקיעות של ר"ה מעכבות זו את זו. וכן פירש הר"ם [הלכ' שופר פ"ג ה"ה]. משום הכי נראה דהאי דקא מותבינן לעיל והאי קא מפסקי, דהואיל ומפסקי בתקיעות אחרות (אע"פ) שאינן מן המנין ואינן של [חיוב] לא יצא, כדתריצנא לעיל. הילכך צריך התוקע ליזהר שלא ישמעו [תקיעה] אחרת, שלא יהא צריך לחזור ולתקוע... כל הבבא, דהיינו [מה] שאנו קורין "סימן" [אחד] בתקיעות. ואיכא מאן [דאמר] יצא כיון שיש.0...
[מתשעה בני אדם כאחד לא יצא וקשה] דהא [אמרי' לעיל [כ"ז ע"א] גבי שופר] וחצוצרות דמשתמעי לקולן דכיון דחביבי ליה יהיב דעתיה לשמוע הקול האחד ואין [קול האחר מערבב]... דלעיל, דהתם אינו צריך אלא קול אחד שאין חצוצרות [חיוב לשמיעה], והכא יהיב דעתיה [לשמוע הקול] האחד ואין הקול האחר מערבב. אבל הכא ששמע תשע תקיעות חלוקות זו מזו. אבל אם תקעו כאחד ויש לו לכוין לכולן אינו יכול לכוין אף לאחת ולא יצא. וכן כתב הר"ם פרק ג' [ה"ו]. תקיעה מזה ותרועה מזה. פירוש ושמע כל התקיעות כולן. אבל אם לא שמע את כולן לא יצא, שכולן מצוה אחת הן, ולפיכך מעכבות זו את זו. הא דידיה וכו'. וכתב הרי"ף וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אפילו בתשע שעות ביום יצא. ובהלל ובמגלה נמי אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה נמי אינו צריך לחזור לראש, אלא קורא ממקום שפסק ע"כ. ורבינו שלמה פירש, לדידי לא סבירא, כלומר שיהא צריך להפסיק במבואות המטונפין הואיל והתחיל קודם לכן, אלא מניח ידו על פיו וקורא, [כדאמרינן] בפרק מי שמתו [ברכות כ"ד ע"ב]. וכיון שאין צריך להפסיק, אע"פ שהפסיק לא שמיה [הפסק]. ואפי' סירוגין ואפילו כל היום כולו יצא.
